1
1. העושה עיסה מן החטים וכו'. פיסקי חלה להרשב"א סוף שער א', ח' ע"א, מאירי חלה עמ' 33. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ופירושה לפי פשוטה שהיא חייבת אפילו אין בדגן חמשת רבעים, כשיעור שמתחייב בחלה, מפני שהדגן גורר את האורז ומהפכו לדגן, ואם יש בשניהם כשיעור חייבת בחלה, וע"ז חולק רשב"ג, עיין מ"ש להלן.
2
1-2. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חייבת וכו'. כ"ה בד, בכי"ע ובראשונים הנ"ל. ורשב"ג חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שדווקא אם יש בעיסה דגן כשיעור חלה, ויש בה טעם דגן, מתחייבת ואין הדגן בטל, אבל אם אין בה כשיעור דגן אעפ"י שיש בה טעם דגן פטורה, מפני שטעם גרידא אינו מחייב בחלה, ולית ליה לרשב"ג גרירה. ובירושלמי למשנתנו הנ"ל: מתניתא כדרבן שמעון בן גמליאל, דרבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור. ופירש הרמב"ן בה' חלה, עיין הערה ו' שכוונת התלמוד היא לפ"ג מ"י: הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו'. וברור שם מתוך העניין שמדברים בעיסת חטים שכבר נטבלה ומטעם בטול טבל ברוב אתינן עלה. ומשנה זו היא בהכרח כרשב"ג, שהרי לחכמים למה לי שאור מעיסת חטים שכבר נטבלה, הרי גם בנותן קמח של חטים לתוך קמח של אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ומחמת גרירה אתינן עלה, ולא מחמת טעם הטבל.
3
2-3. אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו'. וכ"ה בד ובפי' חלה הנ"ל. ובכי"ע צוקרמנדל השמיט שורה שלמה: הנוטל שאור מן העיסה שהורמה חלתה ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח עד שיהא בדגן כשיעור. ובמאירי הנ"ל: עד שיהא בה דגן כשיעור. והוא מוסיף: ואין אני מבין פסח זה על שום מה, ומה עניין שיעור חלה ליציאת חובה של מצה, אלא שנראה שכוונתו לומר שיהא רובה דגן וטעמה דגן. והפי' הפשוט הוא כמו שפירש בח"ד שאף כאן רשב"ג חולק על משנתנו פ"ג מ"ז ששנתה: אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ורשב"ג סובר ובלבד שיהא בדגן כשיעור, כלומר, כשיעור מצה, והיינו כזית בכדי אכילת פרס, וכמו שפסק הראב"ד בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ג, צ"ז ע"א ואילך. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' תנ"ג אות ב'.
